חג השבועות + מגילת רות

החל ממחרת השבת (חג העומר), אלוהים מצווה על בני ישראל לספור שבעה שבועות (7X7=49) והיום שלמחרת הוא היום החמישים. בפסוק 17 כתוב שאלוהים מצווה שהעם יביאו אליו קורבן מיוחד – שני לחמים מסולת ביכורים לאלוהים. הכוונה היא לביכורים מהקציר הראשון של החיטים. קוצרים את החיטה הראשונה ומהם אופים לחם ואת הלחם הזה נותנים ביכורים לאלוהים.
החקלאות בארץ ישראל
• קציר שעורים – בתקופת פסח מתחיל קציר שעורים, מחג העומר (היום אחרי הפסח) קציר השעורים עורך בערך חודש וחצי, אחרי קציר השעורים יש הפוגה קצרה.
• קציר חיטים – מחג השבועות כחודש וחצי . קציר החיטים הינו הקציר היותר משמעותי, כיוון שאנו צורכים יותר מיבול זה. בין 2 הקצירים ישנה הפוגה קצרה.

שמות נוספים לחג השבועות:
1. חג הביכורים / יום הביכורים – במדבר כ"ח 26.
2. חג הקציר – קצירת היבול – שמות כ"ג 16.
3. חג מתן תורה – המסורת אומרת שביום השבועות התורה נתנה לעם ישראל, המסורת מבוססת על ספר שמות פרק י"ט פסוק 1: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי"

חג השבועות חל בחודש השלישי, ובני ישראל הלכו מרפידים למדבר סיני ושם הם התבקשו על ידי אלוהים להכין את עצמם במשך שלושה ימים. כלומר, אנו נמצאים ביום החמישי או השישי בחודש השלישי ואת חג השבועות חוגגים ביום השישי בחודש השלישי = ו' בסיוון.

מה קרה עם בני ישראל? עם קבלת התורה הם נהפכו לעם. אלוהים הפך את בני ישראל מקובץ של שבטים לעם עם חוקים ומצוות שמגבשים את בני ישראל לעם אחד.

ומה קרה 1500 שנים אחר כך?
4. חג מתן רוח הקודש ולידת הקהילה

"1בְּיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבוּעוֹת הָיוּ כֻּלָּם יַחְדָּיו. 2 פִּתְאוֹם הָיָה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, כְּקוֹל מַשַּׁב רוּחַ עַזָּה, וְהוּא מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בּוֹ. 3 אָז הוֹפִיעוּ לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם. 4 וְכֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת כְּפִי שֶׁנָּתְנָה לָהֶם הָרוּחַ לְדַבֵּר. 5 בִּירוּשָׁלַיִם הִתְגּוֹרְרוּ יְהוּדִים יִרְאֵי אֱלֹהִים מִכָּל עַם וְעַם אֲשֶׁר תַּחַת הַשָּׁמַיִם. 6 כַּאֲשֶׁר נִשְׁמַע הַקּוֹל הַזֶּה הִתְקַהֲלוּ עַם רַב וְכֻלָּם נָבוֹכוּ, שֶׁכֵּן כָּל אִישׁ שָׁמַע אוֹתָם מְדַבְּרִים בִּשְׂפָתוֹ שֶׁלּוֹ. 7 הֵם נִתְמַלְּאוּ תִּמָּהוֹן וּפְלִיאָה וְאָמְרוּ: הֲרֵי כָּל הַמְדַבְּרִים הָאֵלֶּה גְּלִילִיִּים, 8 וְאֵיךְ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ שׁוֹמֵעַ בִּשְׂפַת מוֹלַדְתּוֹ? 9 פַּרְתִּים אֲנַחְנוּ וּמָדִים, עֵילָמִים וְתוֹשָׁבֵי אֲרָם נַהֲרַיִם, תּוֹשָׁבֵי יְהוּדָה וְקַפָּדוֹקְיָה וְפּוֹנְטוֹס ואַסְיָה, 10 פְרִיגְיָה וְפַּמְפִילְיָה, מִצְרַיִם וּמְחוֹזוֹת לוּב הַסְּמוּכִים לְקִירֶנְיָה, תּוֹשָׁבֵי רוֹמָא הַמִּתְגּוֹרְרִים כָּאן, 11 יְהוּדִים וְגֵרִים, כְּרֵתִיִּים וְעַרְבִים — וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אוֹתָם מְסַפְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹתֵינוּ אֶת גְּדֻלּוֹת הָאֱלֹהִים!" (מעשה השליחים ב' 1-11).

חג השבועות הגיע, כולם נאספים יחד ורוח הקודש צולחת ויורדת עליהם כמו לשונות של להבות אש ונחה אחת אחת על האנשים. בנוסף לאירוע המאוד מיוחד הזה, קורה דבר נוסף – כל אחד ואחד מהם, מקבל באופן על טבעי שפה שאינו למד ומתחיל לדבר בה. כולם יצאו החוצה והחלו לדבר בכל השפות שניתנו להם, כל אחד בשפה שהוא קיבל וכך התאספו מסביבם המון רב השומע כל אחד בשפה שהוא מבין על גדולת האלוהים.

חלקם לא האמינו ואמרו כי בטח שיכורים הם, ואז כיפא קם והתחיל לדבר אל העם:
"38 אָמַר לָהֶם כֵּיפָא: שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ אִישׁ אִישׁ מִכֶּם בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לִסְלִיחַת חֲטָאֵיכֶם, וּתְקַבְּלוּ אֶת מַתְּנַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ; 39 כִּי לָכֶם הַהַבְטָחָה וְלִבְנֵיכֶם וּלְכָל הָרְחוֹקִים, לְכָל אֲשֶׁר יִקְרָא לָהֶם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ. 40 גַּם בְּמִלִּים רַבּוֹת אֲחֵרוֹת הֵעִיד בָּהֶם וְהֵאִיץ בָּהֶם בְּאָמְרוֹ: הִמָּלְטוּ מִן הַדּוֹר הַסּוֹרֵר הַזֶּה! 41 אֵלֶּה שֶׁקִּבְּלוּ בְּרָצוֹן אֶת דְּבָרוֹ נִטְבְּלוּ, וּבְאוֹתוֹ יוֹם נוֹסְפוּ כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים נְפָשׁוֹת" (מעשה השליחים ב' 38-41).

שלושת אלפים אנשים הגיעו לאמונה בחג השבועות, שבעצם מאוסף של מאה ועשרים אנשים מפוחדים שלא יודעים מה לעשות, אלוהים שלח להם את רוחו שנכנסה לתוך ליבם ומילאה אותם והפך אותם לאנשים אמיצים, שיותר מאוחר בספר הפכו את העולם, וזאת על ידי רוח הקודש ששכנה בתוכם.

אלוהים עשה את הקובץ הזה לקהילה.

שלושת אלפים אנשים- זהו מספר מאוד מעניין, כיוון ששלושת אלפים אנשים נהרגו מיד אלוהים כאשר בני ישראל חטאו בחטא העגל. זהו מעין סגירת מעגל של אלוהים בנושא הזה כאשר הוא משה אליו שוב את הקהילה שנולדה.

אם בחג השבועות אלוהים נתן את התורה וכתוצאה מכך עם ישראל נולד, בחג השבועות שלח אלוהים את רוח הקודש והקהילה נולדה. עד אז, רוח הקודש הייתה באה והולכת כרצונה, אך מאז חג השבועות, מאז שהרוח צלחה על המאמינים, היא נשארת ולא עוזבת, וכל אחד שמאמין מקבל את הרוח והרוח אינה עוזבת. "וַאֲנִי אֶשְׁאֲלָה מֵאָבִי וְהוּא יִתֵּן לָכֶם פְּרַקְלִיט אַחֵר אֲשֶׁר־יִשְׁכֹּן אִתְּכֶם לָנֶצַח" (יוחנן י"ד 16)

היכן רוח הקודש שוכנת עכשיו? "19 אוֹ הֲלֹא־יְדַעְתֶּם כִּי גוּפְכֶם הוּא הֵיכַל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַשֹּׁכֵן בְּקִרְבְּכֶם אֲשֶׁר הָיָה לָכֶם מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְלֹא־שֶׁלָּכֶם אַתֶּם׃ 20 כִּי בִּמְחִיר נִקְנֵיתֶם עַל־כֵּן כַּבְּדוּ אֶת־הָאֱלֹהִים בְּגוּפְכֶם (וּבְרוּחֲכֶם אֲשֶׁר לֵאלֹהִים הֵמָּה" (ראשונה לקורינתים ו 19-20)

רוח הקודש שוכנת עכשיו בליבנו. אלוהים בחר בגוף שלנו לשים את רוח קודשו שיהיה היכלו, הרוח מדריך אותנו ונותן לנו כח.

אנו עלולים להעציב את הרוח (אפס' ד' 30) או אפילו לכבות אותה כאשר אנו חוטאים לאלוהים וכאשר אנו ממשיכים לחטוא שוב ושוב אנו מכבים את הרוח, הרוח היא אש שאנו צריכים להמשיך ולהאכיל על ידי עשיית רצון אלוהים. כאשר אנו שוב ושוב מתנגדים לאלוהים, בסופו של דבר נכבה אותו.

מגילת רות

מגילת רות, היא המגילה שקוראים בבתי הכנסת בזמן חג השבועות, וזאת מפני שספר זה מדבר על אותה תקופה בשנה, תקופת קציר חיטים.

"וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים" (רות א' 22)
"וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז, לְלַקֵּט–עַד-כְּלוֹת קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים, וּקְצִיר הַחִטִּים; וַתֵּשֶׁב, אֶת-חֲמוֹתָהּ" (רות ב' 23)

רות הצטרפה לנערות של בועז במהלך כל קציר השעורים והחיטים, סך כל התקופה שלושה ארבעה חודשים.

בספר רות ישנם שלושה דמויות מרכזיות- נעמי, רות ובועז. בשיעור זה נתמקד בבועז. לפני שנתבונן בדמותו של בועז, יש ללמוד תחילה קצת על האירועים שקרו במגילה.

התקופה היא תקופת השופטים, כלומר בני ישראל כבר התנחלו בארץ כנען, אך עדיין אין מלך בארץ.

מסופר כאן על משפחה: אב, אם ושני בניהם, שבעקבות קשיים ולחץ שפוקדים אותם מחליטים הם לעזוב את הארץ – את בית לחם ולעבור למואב. אך במקום שהמצב יוטב להם בארץ מואב, הוא נעשה גרוע יותר. האב נפטר, הבנים (מחלון וכיליון) מתחתנים עם נשים מואביות – מעשה שנוגד את דבר אלוהים, ונפטרים גם הם. וכל זאת אירע במהלך עשר שנים.

האם, נעמי, מחליטה לחזור לארץ – לבית לחם. הכלות שלה רות וערפה רוצות לחזור איתה, אך נעמי מפצירה בהן להישאר במואב עם המשפחה שלהן. ערפה מסכימה מייד ועוזבת את נעמי ונשארת בארצה. הכלה השניה, רות, מחליטה שהיא רוצה להידבק לנעמי לעמה ולאלוהיה. היא עזבה הכל מאחור, את עמה ואת אלוהיה ודבקה בנעמי והגיעה איתה לבית לחם. בבית לחם לא היה פשוט, לרות ולנעמי לא הייתה עבודה והן היו עניות. לכן, כדי לא לרעוב, נעמי שולחת את רות לבחור שדה שממנו תוכל ללקט שיבולים.

אחד מחוקי התורה הוא, שקוצרים שדה, יש להשאיר את ארבעת הקצוות עבור העניים. כשאוחזים בשיבולים ומניפים את המגל – מה שלא נקצר נשאר לעניים. כנ"ל לגבי היבול שנאסף, בזמן האיסוף- מה שנופל נשאר לעניים.

השדה שבחרה רות הוא השדה של בועז, שהוא גם קרוב משפחה רחוק. בועז מעריך מאוד את רות ומעשיה ודואג שהיא תצליח ללקט הרבה יבול. לאחר מכן הם מתחתנים ויולדים את הסבא של דוד המלך.

"2 וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים–אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי. 3 וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ–חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ" (רות ב' 2-3)

בפסוק 3 נאמר שבמקרה רות הגיעה לחלקת בועז. אצל אלוהים אין מקרים- אלא יד אלוהים היא המכוונת, יד אלוהים היא זו שמדריכה, ויד אלוהים הדריכה את רות להגיע לשדה של בועז.

"וְהִנֵּה-בֹעַז, בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים, יְהוָה עִמָּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְהוָה" (רות ב' 4)

בועז מגיע מביתו לשדה שלו והוא מברך את הפועלים שלו "אלוהים עמכם" – איזה בוס!

כל אחד מאתנו היה חפץ בבוס שכזה, מעסיק שמברך אותנו ולא מחמיץ לנו פנים.

מיהו בועז? בועז הוא בן שלמון ורחב. רחב הזונה שהייתה מיושבי יריחו וזיהתה שאלוהים הוא האלוהים, והסכימה להסתכן בהסתרת המרגלים בביתה ובתמורה היא הצילה את חייה וחיי משפחתה וזכתה להיות חלק מעם אלוהים.

זאת המשפחה של בועז – משפחה שאוהבת את אלוהים ומכירה את חסדו המושיע.

השם בועז
בו = באלוהים
עז = יש לי עוז
= באלוהים יש לי עוז

"5 וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים: לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. 6 וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב. 7 וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה–זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט. 8 וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי. 9 עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן–הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים (רות ב' 5-9 ).

בועז הגיע לשדה שלו, מברך את עובדיו ומיד מבחין שיש נערה – מלקטת חדשה שאינו מכיר.

מיד, מנהל העבודה שלו מדווח לו ונותן לו פרטים על הנערה החדשה – על רות. מנהל העבודה מסביר לבועז שזו אותה הנערה ששבה עם נעמי ממואב. בפסוקים 8-9 בועז מחליט לפרוש את כנפיו על רות, לתת לה את ההגנה שהיא זקוקה. הוא דואג שאף אחד מהנערים שלו לא יגע בה, ולא זאת בלבד, אלא גם אם תרעב או תצמא הנערים ידאגו לה.

"10 וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי–וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה. 11 וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ–הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. 12 יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו. 13 וַתֹּאמֶר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ, עַל-לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה, כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ. 14 וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר. 15 וַתָּקָם, לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט–וְלֹא תַכְלִימוּהָ. 16 וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ, מִן-הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ. 17 וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, עַד-הָעָרֶב; וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים" (רות ב' 10-17)

רות נתמלאה פליאה על היחס של בועז כלפיה. היא יודעת שהיא נכרייה ואינה מבינה מדוע בועז מוכן להגן עליה. בעצם, אלוהים הוא זה שנותן לה מחסה! בועז הוא האישיות הארצית שנותנת לה את ההגנה, אבל למעשה ההגנה מאת אלוהים היא!

בנוסף, בועז מצווה על עובדיו שידאגו להשאיר לה בכוונה יותר לקט. ואכן, רות אוספת כמות גדולה מאוד של שיבולים – בין עשרים וחמש לארבעים ליטר!

בדרך כלל, המלקטים היו חוזרים עם ארבע ליטר, אך רות חזרה עם מנה של פי עשרה.

בועז עשה חסד רב עם רות. למרות שהיא מואבייה, הוא לוקח אותה תחת חסותו, הוא מאפשר לה ללקט בשדהו, משאיר לה לקט רב, היא אוכלת משולחנו, שותה מכליו ומקבלת הגנה. בועז פורש את כנפיו על רות.

אלוהים עשה איתנו את אותו הדבר. אלוהים פורש את כנפיו עלינו עם כל הברכות הרוחניות והגשמיות ודואג לכל צרכינו, כפי עושר כבודו.

רות עושה זאת כפי שכתוב לנו במהלך כל קציר השעורים והחיטים, כלומר בין שלושה לארבעה חודשים.

בפרק ג' נעמי נותנת הנחיות לרות מה לעשות אחרי סיום קציר החיטים וכיצד לגשת ולדבר עם בועז.

"6 וַתֵּרֶד, הַגֹּרֶן; וַתַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ. 7 וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא, לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה; וַתָּבֹא בַלָּט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. 8 וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. 9 וַיֹּאמֶר, מִי-אָתְּ; וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה" (רות ג' 6-9)

רות מבקשת מבועז שיפרוש את כנפיו עליה, היא מבקשת מעבר למה שבועז כבר עשה איתה. עד כה, בועז סיפק את צרכיה והגן עליה, אבל כעת היא מבקשת שהוא ייקח אותה לאישה.

למה היא מבקשת? כי הוא הגואל.

למילה גואל ישנם מספר משמעויות בתנ"ך הקשורות אחד עם השני.

1. מציל/ עוזר /ומשחרר – "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מ"ח 16)
יעקב מדבר על המלאך שגאל אותו, ששחרר אותו והציל אותו.
2. פודה – "כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ–וּבָא גֹאֲלוֹ, הַקָּרֹב אֵלָיו, וְגָאַל, אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (ויקרא כ"ה 25)
אדם שמוכר את שטח אדמתו, קרוב משפחתו צריך לגאול (לפדות/לקנות/לשחרר) את שטח האדמה.

אלוהים הוא גואל ישראל – "כֹּה אָמַר-יְהוָה גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ, לִבְזֹה-נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים, מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ, שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ–לְמַעַן יְהוָה אֲשֶׁר נֶאֱמָן, קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ" (ישעיהו מ"ט 7).

אלוהים קורא לעצמו בפסוק זה גואל ישראל. אלוהים הוא גם מציל, גם פודה (קונה/משחרר), גם מושיע.

"כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם; וְלֹא בְכֶסֶף, תִּגָּאֵלוּ" (ישעיהו נ"ב 3) בני ישראל נמכרו, אבל אלוהים יגאל אותם ולא בכסף.

איך נגאלנו? במחיר יקר יותר מכסף. בדמו של המשיח. "אֲשֶׁר־בּוֹ לָנוּ הַפִּדְיוֹם בְּדָמוֹ וּסְלִיחַת הַפְּשָׁעִים כְּרֹב חַסְדּוֹ" (אפסים א' 7)

"10 וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי–הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן: לְבִלְתִּי-לֶכֶת, אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים–אִם-דַּל, וְאִם-עָשִׁיר. 11 וְעַתָּה, בִּתִּי אַל-תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה-לָּךְ: כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ. 12 וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי; וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל, קָרוֹב מִמֶּנִּי. 13 לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי, חַי-יְהוָה; שִׁכְבִי, עַד-הַבֹּקֶר. 14 וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו, עַד-הַבֹּקֶר, וַתָּקָם, בטרום (בְּטֶרֶם) יַכִּיר אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ; וַיֹּאמֶר, אַל-יִוָּדַע, כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה, הַגֹּרֶן. 15 וַיֹּאמֶר, הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר-עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי-בָהּ–וַתֹּאחֶז בָּהּ; וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, וַיָּבֹא הָעִיר. 16 וַתָּבוֹא, אֶל-חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר, מִי-אַתְּ בִּתִּי; וַתַּגֶּד-לָהּ–אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה-לָהּ, הָאִישׁ. 17 וַתֹּאמֶר, שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי: כִּי אָמַר (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ. 18 וַתֹּאמֶר, שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר: כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם" (רות ג' 10-18)

רות חוזרת אל נעמי ומספרת לה את אשר אירע בגורן, את כל אשר אמר לה בועז. שבעצם יש גואל שהוא קרוב משפחה קרוב יותר ממנו. נעמי אומרת לה שהיא יכולה להיות רגועה – כי בועז לא ישקוט עד שלא יעשה את הדבר.

מעט אלגוריה
בועז מושווה למושיע- למשיח.
רות מושווית לקהילה.
בועז הוא הגואל שלנו – של הקהילה – והוא לא ישקוט, הוא לא ינוח עד אשר הוא יסיים את המלאכה ויגאל את רות = את הקהילה.

בספר פיליפים א' 6 ישנו פסוק מאוד מעודד: וּבָטוּחַ אֲנִי בַּמַּתְחִיל בָּכֶם הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁגַּם ־יִגְמְרֶנּוּ עַד־יוֹם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

מי שהתחיל בנו את הפעולה הטובה בליבנו, לא ישקוט עד אשר ישלים אותה.

כמו שהנגאל = רות, חייבת לגואל שלה, כך גם אנחנו חייבים לגואל שלנו.

"וּבְעַד כֻּלָּם מֵת לְמַעַן לֹא־יִחְיוּ הַחַיִּים עוֹד לְנַפְשָׁם כִּי אִם־לַאֲשֶׁר מֵת וְקָם בַּעֲדָם" (השניה לקורינתים ה' 15)

ישוע מת בעד הכל, ישוע מת בעד הקהילה, ישוע מת בעדינו, הוא שילם את המחיר הכבד ביותר, שילם בחייו כדי לגאול אותנו, כדי לשחרר אותנו וכדי לפדות אותנו משלטון השטן. אך לא זאת בלבד, אלא גם נתן לנו את רוחו כדי להדריך אותנו, כדי לשכון בנו.

בחג השבועות, אנו מקדישים את חיינו אליו מחדש וחיים עבורו, עבור גואלינו!